<h1>ספר התרומות שער כ"ח חלק א'</h1>
<h2>דף קמח.</h2>
גרסינן בירושלמי [קדושין פ"ג ה"ד] ראובן היה חייב לשמעון, סמכיה גבי לוי, אפרסן לוי, לית ראובן חייב לשמעון. הדה דתימר בשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב. ולשון אפרסן מלשון העני, כלומר נתגלה שהיה עני. מכל זה למדנו שאם היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי מנה שיש לי בידך תנהו לשמעון והיו שלשתן עומדין וקבל שמעון ונמצא עני לוי ואין לו מה שיפרעהו, הרי שמעון חוזר בחובו על ראובן, שהרי הטעהו. ואם ידע שמעון שלוי עני היה או שהיה עשיר באותה שעה והעני, אינו יכול לחזור בו, שהרי קבל. וצריכין אנו לברר אם טען שמעון שהיה עני לוי והטעהו ראובן, וראובן אומר עשיר היה והעני על מי צריך לברר. ומסתברא דאי חוב על פה הוה והמחה אותו אצל לוי, מגו דהוה יכיל ראובן למיטען פרעתיך, דהא קי"ל [שבועות מ"א ע"ב] המלוה את חברו בעדים [אין] צריך לפרעו בעדים, כי אמר המחאתי אצל לוי כדין היתה ובלא טעות שלא הטעיתיך מהימן, ובשבועת היסת והמוציא מחברו עליו הראיה. מיהו אי איכא למלוה שטרא עילויה דליכא למימר מיגו, על הלוה להביא ראיה ששטר זה פרוע הוא, על הדרך שהוא טוען שהמחהו אצל ראובן ולא הטעהו, ואחר כך יפטר מחוב שמעון. ואי לא מיתי ראיה, אי איכא נאמנות בשטרא שקיל בלא שבועה, ואי ליכא נאמנות בשטרא משתבע מלוה ושקיל. וטעם זה פרשו ה"ר משה ז"ל [מלוה פט"ז ה"ה]. וכן כתב, על הלוה להביא ראיה שהנמחה עשיר היה והעני, שלא יהא אלא שובר בידו הרי אומר לו קיים שוברך והפטר, ע"כ.
ובתשובה לראב"ד ז"ל אשר שאלת על מעמד שלשתן אם יכול לחזור בו אם לאו. דע כי אין ספק שהמלוה והלוה והנפקד אין יכולין לחזור בהן משקבלו הלוה והנפקד, ודבר זה אין צריך לפנים. אבל יש מפקפקים על המקבל אם קבל בחובו ורואה שאין הלוה או הנפקד רוצים ליתן לו אלא בצער והרי הוא חוזר על המלוה או על המפקיד ואומר לו אתה בעל חובי ואתה תפרעני שאיני יכול להוציא מן הלוה או מן הנפקד שלך ממוני, אם יאמר זה המפקיד כבר קבלת את חובך והמחיתי אותך אצל הנפקד שלי והריני פטור מאותה שעה, וזה יאמר אני לא פטרתיך אלא אם היה נותן הייתי מקבל. באמת וברור אם פטרו כבר נפטר, ואם לא פטרו אלא שהעמידו אצלו ושתק, זו היא השאלה כי זה אומר קבלתי אותו כערב ולא סלקתי אותך מן החוב. ודבר זה יש לו קצת מוכיח מן הירושלמי [קדושין פ"ג ה"ד] ראובן היה חייב לשמעון מנה סמכיה וכו', אפרסן לוי וכו', אבל אם עשו ערמה חייב. הא למדת שאם לא עשו ערמה כבר מסולק הוא מן החוב משעה שהמחהו אצל בעל חובו. ועדיין יש לנו לומר שמא מעשה דירושלמי היה בשפטרו, אבל אם לא פטרו עדין היא השאלה. ישיב המשיב ויאמר אלו היה צריך ראובן לפטורו של שמעון אפילו בשלא עשו ערמה היה שמעון יכול לומר לו אלו הייתי יודע שאין נכסים ללווה הייתי פוטר אותך, אלא שאין צריך לפטורו, שיכול ראובן לומר לשמעון גברא יהבית לך בחריקאי דהוא חייב לי, ומיד זכית בחובי שהיה לי אצל לוי ואני נסתלקתי, ע"כ.
נשאר לנו עדיין לברר על אי זה דרך זוכה אדם בתורת מעמד שלשתן. וזה ודאי דע והבן שלא יזכה בו המקבל אלא אם כן היו בידו של הממחה ממון מזה שהמחהו או מפקדון או ממלוה, אבל אם אמר לו תן לזה מנה משלך בעבורי עד שאפרעם לך, בזה לא קנה הזוכה כלום. וכדגרסינן בגיטין פרק קמא [י"ג ע"א] אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, לא שנא מלוה ולא שנא פקדון, לא שנא מתנה מרובה לא שנא מתנה מועטת, ואפילו הקנה לנולדים. פירוש, שנולד אחר ההלואה או הפקדון שזה מזכה לו. ואמר מר זוטרא הני תלת מילי שויינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא, חדא הא דאמרן וכו', וא"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמורייקא אית לי גבך הביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי, ומקשינן דאי בעי למיהדר מצי הדר, ומהדר הכי קאמר דברים הללו לא נתנו לחזרה. ומדנקט לשון מנה לי בידך דוקא דאקני ליה מאי דאית ליה גביה דהיאך, אבל לית ליה גביה מידי וקא בעי לאקנויי ליה מאי דלית ליה גבי חבריה ודאי לא קנה כלום אפילו הוי במעמד שלשתן. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל במסכת בבא מציעא פרק המקבל [ס"ח ע"א דפי הרי"ף], דקתני התם המחהו אצל חנוני אינו עובר עליו משום בל תלין פעולת שכיר וגו', וקא מבעיא ליה חוזר או אינו חוזר, רב ששת אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר, אמר רבה מנא אמינא לה דקתני אינו עובר, מעבר הוא דלא עבר הא מהדר הדר. והלכתא כרבה, דדיקא מתניתין כותיה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בגיטין בפרק קמא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, דאלמא לא מצי למהדר. התם מנה לי בידך קאמר ליה וקא מקנה ליה להאי מאי דאית ליה גביה דהאיך, אבל לית ליה גבי חנוני מידי דמקני ליה להאי אלא בהקפה הוא דבעי למיתן ליה, הלכך בדלא יהיב ליה חנוני מצי למהדר ביה על בעל הבית. ואי קשיא לך הא דאמרינן בגמרא דבני מערבא בענין חנוני על פנקסו הדא דתימר בשלא העמידן אצלו, אבל אם העמיד הפועלים אצל חנוני אין בעל הבית חייב לפועלים כלום. דאלמא קנו ואע"ג דלית ליה לבעל הבית גביה כלום. בני מערבא כרב ששת סבירא להו דאמר אינו חוזר וליתה.
הדין הוא סברא דילן, ואיכא מרבוותא מאן דמוקי לה להא דאמר רב הונא אמר רב בגיטין במתנה בלחוד. ודאיק להדין סברא מדאמרינן התם בגיטין אי מההיא הוא אמינא הני מילי מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא, קמ"ל. אבל המחאה במלוה וכיוצא בה בפרעון הוא דקאמר דמצי הדר ביה. ואיתי ראיה מהאי שמעתא דהמחהו אצל חנוני דאמר רבה חוזר. ואנן הא ברירינן דהמחהו אצל חנוני דאמר רבה חוזר לא דמיא להא דאמר רב הונא מנה לי בידך. ודקאמרת הא דאמר רב הונא אמר רב במתנה בלחוד הוא, הא ליתה ממעשה דגנאי, עד אמר ליה מאי איעבד לך חדא דאמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני כו'. ואי במתנה בלחוד הוא היכי גמר מינה רב נחמן טסקא דהוא פרעון, אלא ודאי מילתא דרב הונא אמר רב איתא אף בפרעון. ואיכא מאן דמוקים למתניתין דהמחהו בדליתיה גביהו, כי היכי דלא תיקשי ליה גמרא דבני מערבא. והא לאו סברא מעליא היא, דאי מתניתין בשלא העמידן אצל חנוני היא, בהא לימא רב ששת אינו חוזר אלא לאו שמע מינה בשהעמידן אצל חנוני היא, ומשום הכי סבר רב ששת דאינו חוזר, ע"כ. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מכירה פ"ו ה"ט] שאם היה חייב ראובן לשמעון ואמר ללוי תן לשמעון זה מנה שאני חייב לו עד שאעשה חשבון עמך ואתן לך, ואמר לו הן, וקבל שמעון, כל אחד משלשתן יכול לחזור בו, ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו, לפיכך אם לא פרע לו חוזר שמעון ותובע ראובן בשאר חובו, [ע"כ]. ובענין חנוני כתב [מלוה פט"ז ה"ד] שאע"פ שהמקיף יכול לחזור שלא לתת, אם רצה ונתן חוזר וגובה מראובן, שהרי על פיו נתן מה שנתן.
עד עתה דברנו בבריא, אבל שכיב מרע שרצה לזכות הלואתו או פקדונו לאחר אינו צריך למעמד שלשתן, אלא מיד שיאמר תהא לפלוני זכה בו המקבל. וכדגרסינן בבבא בתרא פרק מי שמת [קמ"ח ע"א] אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי שיש לי ביד פלני תנו אותה לפלני דבריו קיימין ואין צריך למעמד שלשתן. והתם קא שאיל מאי שנא מההיא דידור פלוני בבית זה דאסיקנא דאפילו בשכיב מרע לא קנה משום דאיתה הקנאה דליתא בבריא. ואמרינן מילתא דאיתיה בבריא איתה בשכיב מרע ודליתה בבריא ליתה בשכיב מרע. ושנינן דהלואתו לפלני אשכחן הקנאתו בבריא, והיכי דאמי במעמד שלשתן. וכיון דאיתה לההיא הקנאה דהלואתו לפלני בשום ענין בהקנאת בריא איתה נמי בשכיב מרע בדבורו בלבד, ואע"ג דלא אקני ליה במעמד שלשתן.
